גאורגיה בימי הביניים

לא מה שחשבתם - מעצמה צבאית, תרבותית ופוליטית

בהרצאה זו נבין כיצד אומה שנשלטה כמעט תמיד על ידי עמים אחרים, לאורך כמעט כל אלפיים השנים האחרונות, אומה שסבלה מפלישות ומכיבושים אכזריים למכביר, כיצד בכל זאת הצליחה להתבדל מהעמים השכנים ומהמדינות השכנות? כיצד היא התהוותה לכדי ישות אחת ולעם אחד בעל מאפיינים ייחודיים בסביבה כל כך עוינת? במידת של צדק אפשר לומר כי הדבר מזכיר את סיפורו של העם היהודי, ויותר מזה את סיפור תקומתו המופלאה והתקבצותו מהגולה. מסתבר שלעמים קטנים יש הרבה יותר מה להפסיד, וכנראה שיש להם גם הרבה יותר על מה להילחם.

לגאורגים לא חסרו מנהיגים מדיניים, צבאיים ורוחניים. המנהיגים המדיניים היו המלכים. חלק גדול מהם היו גם מצביאים. ואחטאנג גורגסלי, מלך לוחם ומנהיג נערץ עד היום, שלט במאה ה – 5 לספירה ונלחם באומץ לב וללא מורא בפרסים. המלך דויד הרביעי, הידוע בכינוי דויד הבנאי, איחד את הממלכה ונלחם כנגד הסלג'וקים. בזכותו הפכה גאורגיה בסוף המאה ה – 11 לאימפריה אזורית, כזו שיש להתחשב בה וברצונותיה. בתקופת שלטון נינתו, תקופת שלטונה של המלכה תמרה, הגיעה גאורגיה לשיא פריחתה. בתקופה זו נכתבה הפואמה הגאורגית החשובה ביותר, "עוטה עור הנמר", על ידי גדול משורריה של גאורגיה ומי שנחשב גם היום למשוררה הלאומי, שותא רוסתוולי (Shota Rustaveli). במאה ה – 13 פלשו לכאן המונגולים וגאורגיה חזרה להיות עם נכבש, כמעט לכל אורך ההיסטוריה, עד קבלת עצמאותה בשנת 1991.

המנהיגים הרוחניים היו כמובן אנשי הדת. הגאורגים גאים בעובדה שהם היו המדינה השנייה או השלישית בעולם שהכריזה על הנצרות כדת רשמית. ייתכן כי אתיופיה הקדימה את גאורגיה בשנה או בשנתיים. הכריז על כך המלך מיריאן השלישי במאה הרביעית לספירה. לפני כן, 26 שנים קודם, עשו זאת הארמנים. על תהליך התנצרותה של גאורגיה ומשמעותו נשמע באופן מקיף בהרצאה זו.

אולם הרצאה זו תתמקד דווקא בגאורגיה של ימי הביניים, בתקופת שלטונו של גדול מלכיה, דויד הבנאי, מלחמתו בסלג'וקים והפיכתה של גאורגיה לנווה מדבר תרבותי, אקדמי, אינלקטואלי ופלורליסטי, כאשר אירופה שרויה עדיין בחשכת ימי הביניים. המלך דויד פתח בבנייה בסדר גודל שלא נודע עוד בגאורגיה ובשל כך זכה לכינוי "דויד הבנאי". דויד הבנאי הדף בכוחו הצבאי את הסלג'וקים – טורקים ממדינתו בצורה גורפת, דבר ששום מלך לא הצליח לעשות לפניו. הרפורמות המנהלתיות והצבאיות שביצע אפשרו לו לאחד את גאורגיה באופן שלא היה כדוגמתו ולהקים אימפריה בכל רחבי הקווקז. חשיבותו הרבה הביאה לכך שהכנסייה הגאורגית – אורתודוקסית הכריזה עליו כקדוש.

דויד הקים צבא חדש, צבא של לוחמים מכל רחבי האימפריה ומבטיח שהוא ידאג למחסור של משפחות הלוחמים. הוא מיישב בשטח הממלכה שבט של קיפצ'קים מצפון הקווקז, 14,000 משפחות. בתמורה לנחלה ודאגה לענייני המשפחה, על כל משפחה לספק חייל אחד עם נשק ועם סוס. נכון הדבר גם לגבי המשפחות הגאורגיות. בכך הוא בונה צבא אדיר של 56,000 לוחמים מעולים, צבא בעל מוטיבציה שראשו נתון לענייני המלחמה ולא טרוד בענייני המשפחה. הוא עומד במטרותיו, ומצבא הגנתי עובר לצבא בעל יכולות התקפיות ומסלק קודם כל את הסלג'וקים מגאורגיה ואחר כך מכל הקווקז. חייליו האדישים הופכים לחיילים ממושמעים בעלי מוטיבציה.

מבין המבנים המדהימים ביותר בגאורגיה ניתן להזכיר את עיר המערות ורדזיה. עיר זו נחפרה ונוסדה בשנת 1185 על ידי המלכה תמרה, נינתו של דויד הבנאי, שנה מכניסתה לתפקיד, אם כי החפירות החלו כנראה כבר בתקופתו של אביה, המלך ג'ורג' ה – III. הקומפלקס מכיל 13 קומות ובתוכו חצובים כ – 6,000 מדורים. על פי האגדה למלכה תמרה עצמה היו כאן 366 חדרים, וזאת על מנת לבלבל את אויביה, כנראה המונגולים, כדי שאף אחד לא ידע באמת היכן היא עושה את הלילה. המעניין והמרתק הוא שכל המדורים היו מקושרים אחד לשני במערכת סבוכה של מסדרונות ומעברים. בעיר החצובה נמצא גם כנסייה, חדר מלכות, חדרי מגורים ומערכת הובלת מים מורכבת. הגישה לתוך העיר החצובה הייתה דרך מנהרות מוסתרות היטב שהכניסה אליהן נמצאה ליד נהר המטקווארי (קורה).

בסופו של דבר כבשו המונגולים גם את גאורגיה, אך האחרונים היו מספיק חכמים כדי לא להילחם במונגולים, לחיות תחת שלטונם ולנהל שלטון אוטונומי המעלה מיסים למונגולים, ובכך חסכו מעצמם את השמדת אוצרותיהם, תרבותם ועריהם. על זה ועוד נשמע בהרצאה מרתקת במיוחד, על עם קטן וחכם שהפך בתקופת ימי הביניים למעצמה צבאית גדולה מאוד שהשאירה חותמה במרחב הקווקזי ומעבר לו.