מסע אל הר מרו ואל הקילימנג'רו

מסע אל ההרים הגבוהים של טנזניה

כתב וצילם: ד"ר חזי שקד, אקולוג, מדריך טיולים ומטפס הרים

אמנם לא מעט פעמים טיפסתי על שני ההרים הגבוהים ביותר בטנזניה – הר הקלימנג'רו והר מרו – אבל בכל פעם שאני רואה את ההוד וההדר שלהם אני פשוט מתרגש מחדש. יומן מסע

שבע פעמים טיפסתי על הקילימנג'רו וארבע פעמים טיפסתי על הר מרו - שני הרים המרוחקים רק 70 קילומטרים אחד מהשני בקו אווירי, שני ההרים הגבוהים בטנזניה, כמו אחים בלתי נפרדים. ראשי ההרים כמעט תמיד בעננים: האח הגדול מתרומם לגובה של 5,896 מטרים, הגבוה בהרי אפריקה, בעוד אחיו הקטן מביט עליו מגובה של 4,566 מטרים בלבד.

למרות מספר הפעמים הרב שעמדתי שם, אני תמיד מתרגש מחדש כשאני חושב על טיפוס על שני הרים מלאי ההוד וההדר האלה. גם כשאני מגיע לטיול ספארי בלבד, אני מחפש את ראשי העננים מבעד למעטה העננים. פעם מבעד לשמשת חלון המטוס, פעם מבעד לשמשת רכב הספארי. אני יודע שהם שם ואני יודע כמה הם יפים, זקופים מעל המישורים האינסופיים של צפון טנזניה, אציליים ומלכותיים.

הקילימנג'רו והמרו  הם שני אחים, אך לכל אחד אופי שלו. הגדול עומד זקוף וגאה, דומה שאינו צריך להתאמץ ולהדגיש את תכונותיו הטובות - הרי כולם מגיעים בשבילו. את כולם מרגשת העובדה שבקו המשווה נמצא ההר הגבוה ביבשת, שאת ראשו מעטרים קרחוני עד, גם אם אלה מצויים בתהליך מתמיד של המסה חסרת מעצורים.

הר מרו מאידך, כדרכם של הקטנים יותר, מתאמץ יותר, משתדל להדגיש את מעלותיו ואף מגייס שחקני חיזוק בדמותם של בעלי חיים רבים יותר, טבע פראי יותר ויער גשם הטומן בחובו אלמנטים מפתיעים לאלה שמבקרים בו בפעם הראשונה. כמו בניסיון נואש ואחרון לצעוק לעולם "גם אני כאן", חושף הר מרו את הלוע הגעשית והמרשימה שלו לכל מי שהתאמץ והגיע לפסגתו. 

קצת על ההרים

הר מרו ממוקם בצפון טנזניה, מזרחית לבקע הסורי אפריקאי וכ – 70 קילומטרים דרום מערבית לקילימנג'רו. הוא מהווה חלק משמורת ארושה ונחשב להר געש חרוטי פעיל, אם כי באלפי השנים האחרונות לא נרשמה שם התפרצות דרמטית. למעשה, ההתפרצות האחרונה התרחשה בשנת 1910, אולם הייתה זו התפרצות קטנה ולא משמעותית.

למרות שהוא נמוך מאחיו הגדול, הרי שהמסלול על הר מרו נחשב להרבה יותר יפה ולא פחות מאתגר. מסלול הטיפוס על הר מרו נחשב להכנה טובה לטיפוס על הר הקלימנג'רו ומעלה את הסיכויים להגיע לפסגתו של ההר הגבוה ביותר באפריקה. למרו שתי פסגות - פסגת סוציאליסט (4,566 מטרים) ופסגת מרו הקטן (3,820 מטרים). בטיפוס על הר מרו אני תמיד עולה לפסגת מרו הקטן. זוהי מעין הכנה הדרגתית לפני הטיפוס על הפסגה האמיתית שלו. בנוסף, הר מרו מהווה בית גידול ליונקים גדולים. בכל ארבעת מסעותיי לפסגה של הר זה תמיד פגשתי בעדרים של בעלי חיים ובחיות גדולות במרחק פסיעות ממני, תוך כדי הליכה בטבע בתולי. תמיד חשבתי שהליכה בשביליו המפתיעים של הר מרו כמוהו כספארי איכותי ובלתי אמצעי.

הר הקילימנג'רו הוא ההר הגבוה בעולם שעומד בזכות עצמו ולא מהווה עוד פסגה כחלק מרכס הרים. ההר מתרומם לגובה של 4,600 מעל הרמה בה הוא ממוקם, ובסך הכול מגיע לגובה של 5,896 מטרים (Uhuru peak). להר שלושה מוקדי התפרצות רדומים: קיבו במרכז, שמעליו נמצאת הפסגה, מוונזי (5,149 מטרים) במזרח ושירה במערב. בניגוד להר מרו, אין תיעוד גיאולוגי לגבי זמן התפרצותו האחרון.

ובכל זאת, רב הדמיון על השונה

מה שמייחד את שני ההרים הוא השילוב של מיקומם סמוך לקו המשווה וגובהם הרב. מאפיינים אלה גורמים לכך שכל עלייה של 1,000 מטרים בממוצע מביאה לידי ביטוי חגורת נוף שונה לחלוטין: החגורה הראשונה, מדרונות ההר, היא החגורה שהושפעה בצורה הדרמטית ביותר על ידי בני האדם. בעוד בני שבט הצ'גה (Chagga) יושבים למרגלות הר הקילימנג'רו, הרי שמרגלות הר מרו היא נחלתם של בני שבט מרו (Meru). בחגורה זו ניתן לפגוש את הכפרים של בני השבטים. זוהי חגורה של חקלאות אינטנסיבית, והגידול העיקרי שלה הוא תה, קפה ובננות. עם זאת, ניתן גם לראות חקלאות אישית לכל תא משפחתי.

החגורה השנייה היא של יער גשם משווני המאכלס מינים רבים של צומח אנדמי ובעלי חיים רבים. ימי ההליכה בחגורה זו בשני ההרים "זורקים" את המטיילים הרחק והחוצה מאפריקה. זוהי אפריקה המשוונית, אפריקה של הסוואנות. ובכל זאת, אנו נתקלים ביער גשם צפוף עם כל כך הרבה ירוק וכל כך הרבה מים. מי הפשרת השלגים ומי הגשמים מתנקזים מטה ומאפשרים לתצורת נוף ייחודית זו להתקיים במקום שלא היינו מצפים לפגוש דווקא כאן.

חגורת הנוף הבאה היא של אדמת בור (Moorland) בעלת נוף הרבה יותר פתוח שגם בה מופיעה צמחייה ייחודית ואנדמית. בחגורה זו אנחנו פוגשים במיני לובליה ענקיים וצמחים שממדיהם וצורתם מזכירה צמחים מעולם אחר. החגורה השלישית היא החגורה המדברית הקפואה, שם כמעט ולא צומח כלום. הדבר בא לידי ביטוי הרבה יותר בהר הקילימנג'רו. חגורה זו אף נחשבת בעיני רבים למרשימה ביותר. זהו מדבר קפוא על קו המשווה עם סלעים מרשימים ופסגה שכמעט תמיד נראית בעין. זהו המקום בו אני תמיד חש כמה אני קטן, והוא מכניס אותי לפרופורציה ומזכיר כמה אנחנו זמניים וכמה הזמן שלנו זניח בהשוואה להרי הענק הללו. זה המקום שגורם לי להתכנס לתוכי, לעשות מידי פעם חשבון נפש ולגלות את הצניעות מחדש.

החגורה האחרונה בלעדית לקילימנג'רו והיא חגורת קרחוני העד, שארית לתקופת הקרח האחרונה שהסתיימה רק לפני עשרת אלפים שנה. למרבה הצער, החגורה הולכת ומצטמקת עקב שינויי האקלים הגלובליים.

שלב ראשון: הר מרו

הטיול שלי בצפון טנזניה החל בארבעה ימי טיפוס על הר מרו. את היום הראשון עשינו בתוך יער גשם מקסים, בלווי צמוד של עדרי זברות וג'ירפות המתנשאות לגובה של חמישה מטרים. חמש שעות הליכה איטית ומתונה, אותה התחלנו בגובה של 1,500 מטרים, הובילו אותנו אל בקתת מיריאקמבה הממוקמת בגובה של 2,514 מטרים.

בבקתה היינו מעטים. סביבנו, במספרים מנצחים, התרוצץ ערב רב של בעלי חיים, צופים בנו ממרחק ביטחון ובאדישות מה. הכול מסביב ירוק ויפה, וכשהעננים התפזרו החטפנו מבט חושש מזרחה לכיוונו של האח הגדול. הבטנו נפעמים בקילימנג'רו ואילו הוא הביט בנו באדישות מופגנת, רגיל לתשואות ולחששות המקננים בליבם של המטפסים. הקילימנג'רו מעולם לא נראה כל כך קרוב, ועם זאת כל כך רחוק. בעוד מספר ימים נתחיל לטפס גם עליו.

לילה שקט וצונן עבר עלינו. בבוקר קמנו ומזג האוויר בישר על כסות עננים וטפטוף קל. כשמדובר בקו המשווה, תמיד עדיף ללכת בגשם משום שהשמש המשוונית יודעת להכות ללא רחם. בגובה של 2,500 עד 3,500 מטרים, רצועה שבה עדיין לא כל כך קר, השמש יודעת להיות לא כל כך ידידותית. שמחתי על מזג האוויר.

מעיל גשם קל פותר את בעיית הרטיבות, והנה אנחנו בדרכנו אל בקתת האוכף, מחנה מספר 2 הממוקם בגובה של 3,570 מטרים. אמנם סך המרחק קצר בחצי יחסית ליום ההליכה הראשון, אבל ביום זה ההליכה הופכת להרבה יותר תלולה וגם לגובה יש תפקיד בהאטת הקצב. ביום הזה גם חגורת יער הגשם הסתיימה באופן דרמטי בגובה ממוצע של 3,200 מטרים, וכסות השטח השתנתה והפכה ליותר פתוחה.

שתי פסגות להר

לפני הצהריים הגענו אל הבקתה. לאחר מנוחה קצרה שינסנו מותניים ועשינו פעמינו לעבר פסגתו של מרו הקטן. לאחר שעה וחצי של הליכה, 250 מטרים אנכית מעלינו, הגענו אל יעדנו. העננים שוב הסתלקו, ודומה שכולנו התרגלנו קצת לנוכחות המאיימת של הר הקילימנג'רו. מתחתינו השתרעו אדמות בני שבט מרו, ומרחוק יותר המישורים האינסופיים.

נשמנו את אוויר הפסגות וירדנו בחזרה למחנה, לארוחת ערב ושינה קצרה בטרם נתחיל אחרי חצות את הטיפוס לעבר פסגתו האמיתית של הר מרו, 1,000 מטרים מעלינו. יום הפסגה, או נכון יותר ליל הפסגה, החל במטחי רוחות וגשם אינסופי. חיכינו מעט בבקתה אך הגשם לא פסק. הבנו שאם לא נצא עכשיו, למרות הגשם, נפספס את ההזדמנות, וכך למרות הגשם השוטף יצאנו והחלנו במסע רטוב וקר לעבר הפסגה.

יחד איתנו יצאה קבוצה של מטפסים מגרמניה שהחשש ניכר היטב בפניהם. התחלנו לצעוד יחד בחשיכה מוחלטת לאור פנסים, ומהר מאד הבנו שכדאי לכבות אותם ולתת לעינינו להתרגל לחושך. לאחר שעת הליכה מבקתת האוכף, החליטו הגרמנים כי כל העסק לא ממש נראה להם. הרטיבות, הקור והאדמה החלקלקה נתנו בהם את אותותיהם והם החליטו לחזור.

עבורי הייתה החלטתם קצת מסובכת. חברי המשלחת שעמדתי בראשה הביטו בי במבטים כאילו שואלים מתי תורינו להסתובב ולחזור לבקתה היבשה ולשקי השינה החמימים. זה היה הרגע בו הייתי חייב להפעיל מהר את שיקול דעתי ואת סמכותי המקצועית כדי לא לתת לרוחם ליפול וכדי לתת למטיילים את ההרגשה שיש להם על מי לסמוך.

חיוכים מאוזן לאוזן

עכשיו היינו רק אנחנו לבד בדרכנו מעלה אל הפסגה. חייכתי ואמרתי למטיילים: "כמה טוב שנשארנו רק אנחנו. ההר והפסגה יהיו שייכים הבוקר עם הזריחה רק לנו, לאלה שמתמידים, לאלה שמעיזים, לאלה שחולמים ולא מפחדים מקצת גשם". הרגשת הביטחון האישי שלי עשתה את שלה וכולם המשיכו במרץ מעלה מעלה לעבר פסגת סוציאליסט.

הגשם והרטיבות האטו את קצב הליכתנו, והיינו חייבים להיות טיפה יותר זהירים. אור ראשון ושחר חדש עמד להפציע מהמזרח, ואנחנו עדיין במרחק של שעה מהפסגה. הבוקר היה קר, העננים עטפו אותנו מכל עבר אבל כנראה שגם הם כבר חסו עלינו והפסיקו להמטיר עלינו גשם.

מאמץ אחרון ואנחנו על פסגת הר מרו, בגובה של  4,566 מטרים, לבד. סביבנו שקט מוחלט, הרוח יצאה להפסקה ואת מקומה תפסו כמה קרני שמש שהצליחו לחדור את מעטפת העננים. על פניהם של חברי הקבוצה מרוחים חיוכים מאוזן לאוזן. הרגע היה כל כך מתוק, בעיקר בגלל הקשיים שנתקלנו בהם בדרך. הגרמנים בוודאי עוד לא התעוררו, צחקנו.

לאחר מחצית השעה התחלנו את דרכינו בחזרה למטה. את מה שפספסנו בחושך אנחנו מקבלים בריבית. השמיים נפתחים, חרוט ההתפרצות של ההר הוולקני נחשף קצת מתחתינו והמראה מרגש ובראשיתי. המחשבות נודדות למקלחת חמה והעיניים קצת יותר מזרחה, לעבר האח הגדול - הקילימנג'רו.

שלב שני: הר קילימנג'רו

מחוזקים ומעודדים מהצלחתנו בהר מרו ומאוקלמים קצת יותר לגובה,  אנחנו עומדים לנו בשער מצ'מה. שער הכניסה המערבי אל שמורת הקילימנג'רו בגובה של 1,800 מטרים. חברי הקבוצה נרגשים, מותחים את גופם, משחררים קצת לחץ. אנחנו מתחילים לצעוד ביער גשם אל עבר המחנה הראשון, מחנה מצ'מה, הנמצא בגובה של 3,000 מטרים.

בחרתי במסלול ללא בקתות. נישן באוהלים. קצת פחות נוח, אבל לדעתי זו הדרך היפה והמתגמלת ביותר לטפס את ההר. היו פעמים שביום הראשון טיפסתי בגשם והיו ימים שלא. אחרי הגשם של הר מרו קיוונו כולנו לקצת פחות גשם, ואכן מזג האוויר לא אכזב.

את הדרך עשינו במזג אוויר מושלם. עננות קלה שמגנה מהשמש ובתוך יער גשם צפוף. קופי קולובוס התבוננו בנו מצמרות העצים ומחופת היער, מלווים אותנו גם בקולותיהם. לאחר חמש שעות הליכה מסתיים לו קו יער הגשם כמעט באופן פתאומי. זהו הסימן שאוטוטו אנחנו כבר במחנה מצ'מה.

הגענו למחנה. האוהלים היו כבר מוכנים לקראתנו, עבודה טובה של הסבלים. אחרי ארוחת הערב ביקשתי מחברי הקבוצה לצאת החוצה מהאוהלים. מגובה של 3,000 מטרים ועם התפזרות העננים בערב, פסגתו של ההר נמצאת במרחק נגיעה. המחזה מרהיב. הלב מתרחב.

ככה זה באפריקה

את בוקרו של היום השני התחלנו במרץ. חברי הקבוצה התעוררו מוקדם, כנראה שעדיין לא התרגלו לשינה בגובה של 3,000 מטרים בתוך אוהלים. פנינו היו מועדות הבוקר אל מחנה שירה, 800 מטרים אנכית מעלינו. קצב ההליכה היה סביר כי היינו מאוקלמים מהטיפוס על הר מרו.

מתחתינו סביב ניתן להבחין בבירור ביער הגשם בו עברנו רק אתמול. עמודי עשן נישאים באופק, בני שבט הצ'גה שורפים את אשפתם. ככה זה באפריקה. עדיין מדינת עולם שלישי. אנחנו עוברים דרך נוף פתוח ואדמות בור. זרזיף קל של מים, והופ - כולנו בתרגולת המוכרת מוציאים את מעילי הגשם.

ממערב מתפרש מישור שירה, שם מסתתר מוקד התפרצות געשי נוסף של ההר. אחרי ארבע שעות הליכה אנחנו מגיעים למחנה. גם אחרי ההתאקלמות בהר מרו ניתן להרגיש את השפעות הגובה. עייפות קלה, קצת פחות תיאבון, אבל מאושרים על הזכות שניתנה לנו להגיע לכאן. כולנו יודעים שמחר מצפה לנו יום מנוחה.

ההצגה עומדת להתחיל

למחרת בבוקר קמנו מאוחר מהרגיל - אין צורך לקפל מחנה ולנוע הלאה. אחרי התארגנות איטית, אנחנו יוצאים למסלול מעגלי שבסופו אנחנו חוזרים שוב פעם למחנה שירה. חלק מתהליך ההתאקלמות: מטפסים גבוה, חוזרים ללון נמוך. אנחנו מעפילים למחנה מוייר הנמצא בגובה של 4,200 מטרים. זוהי נקודת תצפית וטיול מהנה ביותר. בסך הכול 400 מטרים מעלינו, סיבוב קצר של ארבע שעות.

הבהרתי לחברי הקבוצה שמי שרוצה יכול גם להישאר ולנוח במחנה. חששותיי שחלק מחברי הקבוצה אכן "ינצלו" את יום המנוחה ויישארו במחנה התבדו מהר מאד. כולנו כאחד יצאנו לטיול. אחרי הצהריים חזרנו למחנה להמשך המנוחה, לספר הקריאה ולתה החם.

בבוקר הרביעי מרגישים חברי הקבוצה כי ההצגה עומדת להתחיל. ההליכה איטית ומבוקרת לעבר מחנה "מגדל הלבה". המחנה נמצא כבר בחגורת המדבר בגובה של 4,600 מטרים וקיבל את שמו כיוון שהוא ממוקם למרגלותיו של גוש לבה אדיר ממדים. האווירה במחנה ובגובה זה קצת שונה ממה שהורגלנו עד עכשיו: מסביב כבר אין ירוק, רק סלעים חשופים ואדירים וקרחונים בוהקים מעלינו.

אנחנו כבר מאד קרובים. לאחר מנוחה קצרה לקחתי את חברי הקבוצה לראש מגדל הלבה. מצד אחד אנשים מתפעלים מהנוף, מצד שני אני רואה את התהליך בו כל אחד מהמטפסים מתחיל להתכנס בעצמו ולהרהר. אין לי מושג על מה אבל לא קשה להעריך.

הקיר המערבי לעומת מסלול הקוקה קולה

בבוקרו של היום החמישי אני מזכיר לכולם שעוד 24 שעות אנחנו אמורים להיות כבר על הפסגה. וזהו יום קצר היום. אנחנו בדרכנו אל מחנה "קרחון החץ" הממוקם רק 200 מטרים מעלינו - הליכה של לא יותר משלוש שעות דרך נוף מדברי קשה ומנוכר. כמה יפה כאן אני חושב. המחנה נמצא מתחת לקיר תלול ואדיר ממדים שנקרא "הקיר" או "המחסום המערבי". בעוד כמה שעות נטפס אותו בדרכינו לפסגה. בינתיים אני מזכיר לחברי המשלחת לנוח ושוב פעם לנוח, לאכול ולשתות הרבה. המתח ניכר היטב בפניהם. שנת לילה קצרה מאד לפנינו.

בשעה 23:30 אנחנו כבר מתארגנים. קר בחוץ, אפילו קר מאד. אני בודק לכולם את הציוד, עוזר למי שצריך וממשיך לעודד. לגימות אחרונות מתה חם וקצת עוגיות מתוקות וזהו, קדימה צעד, לילה ארוך לפנינו. אנחנו בדרכינו אל הפסגה הגבוהה באפריקה.  מחנה קרחון החץ הוא מחנה שאליו לא מגיעים מטפסים רבים. רוב המטפסים עושים את המסלול אל פסגת ההר דרך המסלול המזרחי המכונה בפי המקומיים "מסלול הקוקה קולה", רמז לקלות היחסית של מסלול זה. לא אנחנו. אנחנו באנו להתחבר לטבע ואל ההר בכל עוצמתו. ואנחנו מוצאים עצמנו מטפסים את הקיר המערבי לבד. אין עוד קבוצות איתנו. אני מוביל את הקבוצה ויחד איתי ארנולד המדריך המקומי. במאסף מדריך נוסף, וכולנו מנוסים ומכירים את הדרך.

חלק מהמטפסים מבקשים להאט את הקצב. מבחור צעיר אני שומע כי זה היום הקשה ביותר בחייו. אני מחייך ומעודד. הכול זמני. למעלה תתוגמל כמו שצריך. העלייה תלולה ומפרכת, הקור לא מאפשר מנוחה ארוכה. אני קוצב מנוחות קצרות להסדיר את הנשימה וללגום מעט תה חם מהתרמוסים. לאחר מספר שעות אנחנו מגיעים את החלק השטוח של ההר.

אפריקה מתעוררת

אנחנו כמעט בפסגה. עדיין חשוך בחוץ, אבל אנחנו כבר מצטלמים במקביל ללובנם המבהיק של הקרחונים, ממש נוגעים ונשענים עליהם. עוד 200 מטרים אנכיים, הרבה יותר מתונים. השמש פוצעת במזרח. אנחנו צועדים לעבר הפסגה לכיוון מזרח. מתחתינו שמיכה עבה של עננים, והשמיים נצבעים בצהוב, כתום, כחול, ורוד וסגול. הרמוניה של צבעים.

מאמץ אחרון ואנחנו הקבוצה הראשונה שמגיעה ביום זה אל הפסגה. אני רואה את ההתרגשות אצל האנשים. חלקם לא מתביישים ואפילו בוכים. יותר גברים מנשים. האם הרגעים המתוקים האלו מזכירים לנו הגברים משהו מימים עברו? אני לא שואל. נותן להם להתחבר, נותן להם גם להתפרק.

שהינו על הפסגה כמעט שעה. פתאום כבר לא כל כך קר. מצטלמים ושוב פעם מצטלמים. זרם של מטפסים מגיע מכיוון מזרח. המקום הפך פתאום לסואן. טוב שהתמזל מזלנו והגענו ראשונים, אל אותם רגעי שקט ושלווה ראשוניים של בוקר על ההר. טוב שהיינו הראשונים בבוקרו של יום זה שזוכים לראות את אפריקה מתעוררת.