הר אלברוס - טיפוס אל הפסגה הגבוהה באירופה

טיפוס אל הפסגה הגבוהה ביותר באירופה – יומן מסע מרתק

כתב וצילם: ד"ר חזי שקד, אקולוג, מדריך טיולים ומטפס הרים

מבוא

רכס הרי הקווקז נמתח לאורך של כמעט 1,300 ק"מ, מהים השחור במערב ועד הים הכספי במזרח. זהו רכס הרים מרשים שנוצר בהדרגה לפני בערך 28 מליון שנים כתוצאה מהתנגשות והתחתרות של הלוח הערבי שנע בהתמדה צפונה, תחת הלוח שעליו שוכנת היבשת האירו - אסייתית. הלחץ ההדדי שהפעילו הלוחות זה על זה גרם להתרוממות קרום כדור הארץ בנקודת המפגש וליצירת שרשרת הרים גבוהה וארוכה.

אגב, באותה העת ומאותה הסיבה, נוצר גם רכס הרי ההימלאיה. הלוח עליו ישבה תת היבשת ההודית, הלוח ההודי, נע גם הוא צפונה בהתמדה, התנגש והתחתר תחת הלוח האירו – אסייתי, התחתרות והתנגשות שיצרו גם הם לחצים וקמטים שגרמו להתרוממות של שרשרת הרים אדירה וכמעט בלתי עבירה.

ההתחתרות של הלוח הערבי מתחת ללוח האירו - אסייתי והלחצים שמפעילים אלה זה על זה, אחראים במידה רבה לחוסר היציבות הגיאולוגי השורר באזור הקווקז. האזור כולו נתון לרעידות אדמה תכופות בנוסף לעובדה שהרי הקווקז הם הרים ממוצא וולקני, זאת אומרת הרי געש.

הגבוה בהרי אירופה

במרכז רכס הקווקז, ברפובליקת קברדינו - בלקריה הרוסית, עומדים להם מלאי הוד והדר ההרים הגבוהים ביותר ברכס, בגבול שבין רוסיה מצפון וגאורגיה מדרום. מחסום גיאולוגי טבעי שהפריד בין אומות, דתות ותרבויות שונות. בחלק זה של הקווקז, וקצת מצפון לגבול הטבעי עם גאורגיה, שוכן לו הגבוה בהרי הקווקז, הר האלברוס, המתנשא לגובה של 5,642 מטרים. מעטים יודעים כי זהו גם ההר הגבוה ביותר ביבשת אירופה כולה. רבים נוטים לחשוב שהמון בלאן בצרפת הוא ההר הגבוה באירופה. ובכן, המול בלאן הוא הגבוה בהרי האלפים והגבוה בהרי אירופה המערבית. פסגתו של המון בלאן מתנשאת לגובה של 4,810 מטרים והוא אכן הר מרשים וגבוה. אולם האלברוס, שכול כולו באירופה, גבוה ב - 830 מטרים יותר, ועל כן נושא בתואר המכובד של ההר הגבוה ביותר באירופה. משכך, ההר הוא יעד פופולארי למטפסים רבים המגיעים מכל קצוות תבל רק בכדי לנעוץ את רגליהם ואת גרזן הקרח שלהם בפסגתו הלבנה והמושלגת.

מקור השם אלברוס (אלברוז) הוא כנראה בשפה הפרסית. השם נגזר משם הר המופיע במיתולוגיה הפרסית, ושמשמעותו "שומר" ו"גבוה", כלומר "השומר הגבוה". להר שמות נוספים כגון "ההר הנצחי" בשפתם של תושבי קברדינו - בלקריה, ו"הר האושר" ברוסית. שמות נוספים הם "גבוה" בשפה הפרסית ו"רעמה לבנה" בשפה הגרוזינית.

לאלברוס שתי פסגות כיפה קרובות מאוד זו לזו. הפסגה המזרחית המתנשאת לגובה של 5,633 מטרים  והפסגה המערבית, זו הנחשבת לגג של אירופה, מזדקרת מעל כולם לגובה של 5,642 מטרים. אלברוס הוא סטרטו - וולקן, הר געש קוני רב שכבתי, היום כבוי. התפרצותו האחרונה התרחשה כנראה לפני 2,000 שנים, ומאז זעמו של ההר נדם.  ההעפלה המתועדת הראשונה נעשתה לפסגתו המזרחית על ידי מטפס הרים מקומי שהיה חלק ממשלחת של הצבא הרוסי, בתאריך 10 ביולי 1822. אולם, רק בשנת 1874 טופסה לראשונה הפסגה המערבית על ידי משלחת בריטית.

מאז ועד היום, אלפי מטפסים נלהבים וחדורי רצון ואהבה לעולם ההרים ניסו להעפיל לנקודה הגבוהה ביותר באירופה. את דרך הארוכה אל ההר עושים בדרך כלל בטיסה אל מוסקבה ומשם אל מינרל וודי, או בשמה האחר מינוודי, עיירה מנומנמת משהו, הנמצאת 200 ק"מ צפונית לרכס הקווקז. פירוש שמה של העיר הוא "מים מינרלים". בתקופה הקומוניסטית היה הקווקז אתר פופולארי לתיירות מכל מדינות הגוש הקומוניסטי, הן לתיירות ספורט ההרים והן לתיירות מרפא, אתר תיירות שמרכז בעמק רחב שבו נובעים 1,200 מעיינות של מים מינרלים מוגזים. מינוודי, היושבת בלב עמק מעיינות המרפא, הפכה לדלת הכניסה למרכז הקווקז הרוסי. נסיעה של 3 שעות בנופים ירוקים, דרך עיירות רוסיות דלות וציורית, הובילו אותי אל פיתחו של עמק הבקסאן. בקצהו השני של העמק, בחלקו העליון, נמצא הר האלברוס. לשם מועדות פניי.

אין ספק כי עמק הבקסאן הוא אחד האזורים המעניינים והציוריים ביותר בקברדינו – בלקריה. כביש אחד, לאורכו של נהר הבקסאן, מקשר בין כל העיירות והכפרים. אורכו של עמק הבקסאן הוא בערך 100 ק"מ. שישים ק"מ במעלה העמק נמצא המרכז האדמיניסטרטיבי של העמק, עיירת כורים בשם טירניאאוז. בעיירה ישנו שוק קטן, בית חולים ומספר מצומצם של חנויות. מינימליזם קווקזי. שמונה עשר ק"מ הלאה, במקום התמזגותם של הנהרות אדיר סו (המגיע מדרום) וקירטיק (המגיע מצפון) עם נהר הבקסאן נמצא הכפר ויארחאני בקסאן. לא רחוק מכפר זה נמצאים מעיינות מינרלים המושכים אליהם מבקרים רבים. די קרוב לקצה המערבי של העמק נמצא הכפר שגט, שם יש שוק תיירים נחמד, מלון ורכבל כסאות הפועל כל השנה. זהו למעשה מרכז הסקי העיקרי בעמק. הישוב המערבי הגדול ביותר בעמק הוא הכפר טרסקול. זהו המקום בו יושבת יחידת החילוץ הרשמית. ניתן למצוא בכפר משרד דואר, בית מרקחת קטן, חנות למוצרי מזון ומספר מצומצם של מלונות. שוב, הכול במידה רבה של צניעות, דלות ואחרי שנים רבות של הזנחה על ידי השלטון הקומוניסטי שנותן את אותותיו כמעט בכל מבנה. ארבעה ק"מ אחרי טרסקול נמצא אזאו, הכפר הגבוה ביותר בעמק, כפר השוכן בגובה של 2,300 מטרים. שם נגמר הכביש ומשם ניתן לעלות ברכבלים עד לגובה של 3,800 מטרים ואז ברגל להמשיך אל פסגת ההר. אני בחרתי להתעלם מהרכבלים, ובשם הספורט וההרגשה האישית, החלטתי לעשות את כל הדרך ברגל, ללא סיוע הרכבלים, החלטה שבדיעבד לקחה ממני המון כוחות והמון אנרגיה בהמשך הטיול.

שלב ראשון - הימים הראשונים:

את הימים הראשונים בעמק הבקסאן ייחדתי לטיולי התאקלמות. בכל יום העפלתי לפסגה זו או אחרת, ממנה נשקף נופו המדהים של הקווקז, של רכס הקווקז הלבן והמשונן ושל שתי כיפותיו הדומיננטיות של האלברוס. בבוקרו של היום הראשון בעמק עזבתי את המלון הצנוע משהו והתחלתי בהליכה של שעה לעבר הכפר שגט. השקט שמסביב, הירוק, ההרים המקיפים מכל עבר, כל אלה הבטיחו שהטיול בכללותו עתיד להיות טיול מרגש ומהנה. בכדי להתאקלם לגובה ובכדי לא לבזבז אנרגיה, עליתי על רכבל כסאות פשוט שהביא אותי קרוב אל פסגת הר שגט. מזג האוויר האיר לי פנים. הירוק של העמק למטה ושלל הצבעים של הצמחים והפרחים האנדמיים לקווקז, המים, שלג הלבן, הקרחונים מסביב ומזג האוויר הצח הרחיבו את ליבי. התחלתי בצעידה של שעה נוספת, הפעם לכיוון פסגת הר שגט, פסגה בגובה של 3,600 מטרים. בגובה הזה מזג האוויר כבר היה צונן. רוחות קרות וצוננות בישרו לי את אשר אני עומד להתמודד עם הניסיון להעפיל לראשו של הגבוה בהרי אירופה. ובכל זאת, מראה כיפותיו של האלברוס כמו כישפו את נפשי. עמדתי נפעם אל מול העוצמה, היופי וההוד שהטבע הציג בפניי. הוצאתי את התרמוס, שתיתי 2 כוסות תה חם, והתחלתי בירידה מטה, בחזרה לשגט, נחוש בדעתי להמשיך ולעלות על עוד פסגות "קטנות" לפני שאני שם פעמיי למרגלות האלברוס.

את היום השני התחלתי ביקיצה מוקדמת מאוד. יום ארוך ומייגע לפניי. הטמפרטורה באזאו, השוכנת רק בגובה של 2,300 מטרים, נשקה לנקודת הקיפאון. דאגה קיננה בליבי. אם זאת הטמפרטורה בגובה שכזה, מהי הטמפרטורה בשעה זו בפסגת ההר? יצאתי את בית המלון עם רכב ונהג איתו סגרתי על מחיר ושעה יום קודם כן. קיוויתי כי אראה אותו בבוקר, שכן התקשורת בינינו התבססה בעיקר על סימני ידיים ודברים שהעלינו על הכתב. להפתעתי ולשמחתי הנהג אכן הגיע, הקפיץ אותי לפתחו של עמק אדיל סו. שם הוא גם חיכה לי בשעה שקבענו שאחזור. עמק אדיל סו יורד אל מדרונותיו הדרומיים של עמק הבקסאן, מכיוונה של גאורגיה, ומתחבר אליו בחלקו העליון. זהו כנראה העמק הפופולארי ביותר באזור, הן למטיילים והן למטפסי ההרים המקצוענים. משני צידי העמק פסגות טכניות למדי, ובכדי להגיע אליהן, על המטפסים להגיע לאחד ממחנות המטפסים הרבים השוכנים בעמק. הגישה אל המחנות היא ברגל. העמק מחורץ, דרמטי ומיוער בצורה נרחבת ביערות מחטניים כמובן, יערות המסוגלים לעמוד בטמפרטורות קיצוניות בחורף. שש מאות מטרים מעל עמק הבקסאן, על גבי טרסות מוריקות, שוכנים להם מספר אגמים, אליהם הגעתי בסיומו של טיפוס ארוך ומפרך. אל האגמים הגעתי הפעם עם תיק גב כבד על מנת לתרגל את הגוף למאמץ ולגובה הרב בניסיון להגיע א ל פסגת האלברוס. אגב, האגמים הצלולים מהווים את אחד ממוקדי המשיכה העיקריים של עמק אדיל סו.

מרוצה ומעודד מההצלחה שביום זה, מיחסו של הנהג המקומי החביב, והרצון להעסיקו בשנית, עודדו אותי לקבוע איתו למחרת בבוקר מוקדם שוב, הפעם בניסיון להגיע אל חלקו העליון של עמק מרשים נוסף, עמק אדיר סו. אדיר סו הוא עמק נוסף היורד אל שיפוליו הדרומיים של עמק הבקסאן. אדיר סו שימש במשך מאות שבשנים כנתיב מעבר בין גאורגיה לרוסיה. בחלקו העליון של העמק מחנות מטפסים, הנמצאים בין פסגות דרמטיות ומרהיבות עין, כרי דשא מרהיבים מלאים בפרחים בשלל צבעים ויערות מחטניים צפופים. בניגוד ליומיים הראשונים, בזמן ששהיתי בעמק החלו השמיים להתקדר ולהאפיר. נוף הרכס מסביב הלך ונעלם. הפסגות הלבנות כאילו מעולם לא היו כאן. יום זה הסתיים שכול כולי ספוג במים, רועד מקור ומייחל למקלחת חמה וצלחת מרק מהבילה.

שלב שני - הפגישה הראשונה עם אלברוס:

זהו, החלטתי שנהניתי מספיק. הגיע הזמן לפגוש את האלברוס מקרוב. בבוקרו של יום זה יצאתי בהליכה קצרה לכיוון הרכבלים שיעלו אותי אל תחנת הרכבל העליונה שעל האלברוס, אל תחנת גרבאשי הממוקמת לה בגובה 3,800 מטרים, לא רחוק מהמקום בו נמצאות "בקתות ההרים", המקום אליו אחזור מחר עם ציוד מלא. ובכן, גיליתי כי השם קצת מטעה, שכן היו אלה "בקתות הרים" במונחים רוסיים. בפועל לא היו אלה יותר מאשר חביות ענקיות שהוסבו לבקתות הרים למטפסים על האלברוס. לפיכך, זכה המחנה לשם  – Barrels Huts"". מחנה זה ממוקם בגובה של 3,900  מטרים.

ממחנה זה מתחילים למעשה השלג והקרח. התחלתי בטיפוס איטי לעבר מחנה נוסף, Priut – 11 או בשמו העממי Diesel Hut, הממוקם בגובה של 4,200  מטרים. נכנסתי אל הבקתה שהייתה מלאה במטפסים מכל רחבי העולם. רובם היו אירופאים. ישבתי לי שם ובישלתי ארוחת צהריים בגזיה שהבאתי מבעוד מועד והתחלתי ליצור קשר ראשוני עם מטפסים במטרה לחבור אליהם ביום הפסגה. ממחנה זה נשקף נוף מדהים של הקווקז המרכזי. ניתן היה להבחין בכל הפסגות הגבוהות של הקווקז המרכזי, אילו הנמצאות בשטח רוסיה, ואילו הנמצאות בתחומה של גאורגיה – השכנה מדרום.

בבקתה פגשתי כמה חברה מפולין, מטפסים שעתידים להיות חברים לעתיד, איתם המשכתי לטפס בעוד מקומות בעולם. אחת המטרות של יום זה היה להגיע גבוה יותר, לאזור שנקרא "סלעי פסטוחוב" ((Pastukhov rocks, הממוקמים בגובה של 4,500 מטרים. יצאתי בצהריים עם חברי החדשים לכיוון "סלעי פסטוחוב". אף אחד מאיתנו לא הסתיר את התפעלות מהנוף ומהלבן לבן שמסביב. לאחר 15 דקות התחלנו בירידה חזרה לכיוון "בקתות החביות". הם נשארו בבקתה, ואני ירדתי בחזרה לאזאו. קבענו כי אפגש איתם בבקתה למחרת היום.

שלב שלישי – הטיפוס על האלברוס:

את הבוקר התחלתי בתקווה שאפגוש את חבריי החדשים מפולין. הגעתי לרכבל ושלחתי משם חלק מהציוד לתחנה העליונה ביחד עם מטפס נוסף שהכרתי כמה ימים קודם לכן. התחלתי לטפס את כל הדרך למעלה ברגל, כשהתיק הכבד מאט מאוד את קצב הליכתי. אנשים שהיו ברכבל הסתכלו עליי מלמעלה יותר בתימהון כמדומני ופחות בהערצה על מעשיי. לאחר מספר שעות הגעתי אל התחנה העליונה שכל כולי מותש ועייף. שמחתי לגלות כי חבריי החדשים חיכו לי והכינו לי כוס תה חם שכל כך הייתי זקוק לו. למרות התשישות, לא רציתי לאכזב את חבריי שחיכו רק לי. לאחר מנוחה קצרה התחלנו לעלות שוב לכיוון "סלעי פסטוחוב" ואף גבוה מכך. הייתה זו הזדמנות נהדרת לתרגל הליכה במדרונות מושלגים ותלולים, שימוש בקרמפונים, שימוש בגרזן קרח ושימוש ברתמות וחבלים, רק לשם התרגול וההנאה. האלברוס אינו דורש מיומנות טכנית, ועל כן השימוש בציוד טכני ובחבלים אינו נדרש. אולם, אם כבר אנו נמצאים על הר, תמיד מעניין וכיף לתרגל מקצת מהטכניקות בהן משתמשים מטפסי ההרים. אחר הצהריים חזרנו אל הבקתה הממוקמת בגובה של 4,200 מטרים.  בסיומו של יום זה הייתי תשוש לחלוטין. סימניו של יום זה נתנו בי את אותותיהם לאורך כל זמן הטיפוס על ההר, אולם הודות לחברים הפולנים, שגילו מסירות וחברות יוצאת מהכלל, הצלחתי לסיים את הטיול בהצלחה.

את הבוקר של יום המחרת התחלנו מאוחר באופן יחסי. המטרה הפעם הייתה להגיע ל"סלעי פסטוחוב" ומשם לדחוף הלאה בניסיון לחצות את הגובה של 5,000 המטרים, תוך כדי שימוש בטכניקות שתרגלנו בימים האחרונים. מזג האוויר תעתע בנו. היו רגעים שכל נוף הקווקז נפרש אל נגד מול עינינו, פסגות מרשימות שנמצאות ברוסיה וגאורגיה. בלטה מכולם פסגתו המשוננת של הר אושבה שנמצא בגאורגיה. אין זה ההר הגבוה ביותר, גובהו 4,700 מטרים בלבד, אולם אין ספק שיחסית לגובהו הוא בין ההרים המרשימים, היפים, הטכניים והקשים ביותר לטיפוס. מצד שני, היו רגעים בהם עננות כבדה סגרה עלינו והראות ירדה למטרים בודדים בלבד. את מיקומנו מצאנו הודות למכשירי GPS אותם כיילנו וקבענו בהם נקודות מבעוד מועד. את הלילה החלטנו לעשות בחוץ באוהלים, קצת מעל "סלעי פסטוחוב". מלאכת ההקמה הייתה קשה. רוחות חזקות הקשו עלינו את הקמת המחנה, והשלג העמוק הוסיף על הקושי. במשך הלילה צנחו הטמפרטורות הרבה מתחת לאפס. ובלי אזהרה מוקדמת, פרצה לה סופת שלגים מלווה במשבי רוח חזקים במיוחד שאיימו למוטט את האוהל. צעקנו אחד לשני כדי לוודא שכולם בסדר. בבוקר, לאחר לילה ללא שינה, ציפתה לי הפתעה. כשפתחתי את רוכסני האוהל מצאתי לפני לא אחר מאשר קיר לבן. השלג נערם במשך הלילה לגובה של 60 ס"מ וחסם את היציאה מהאוהל. עבודה מאומצת עם את חפירה וגרזן קרח פתרה את הבעיה. לאחר שעתיים של הכנת ארוחת בוקר וקיפול האוהלים חזרנו אל הבקתה מגובשים יותר וקצת נרגשים מהחוויה הלילית. למדנו שאנו יכולים לסמוך אחד על השני והתחלנו בהכנות ליומיים האחרונים על ההר.

את היום הבא ייחדנו למנוחה. מזג האוויר המשיך להיות סוער והייתה זו עוד סיבה להישאר בבקתה. משחקי קלפים וחברה, סיפורי גבורה על טיפוס זה או אחר, בישול ארוחת צהריים משותפת, כל זה העביר את הזמן בלי משים לב וכבר הגענו אל ערבו של יום הטיפוס. בישלנו ארוחת ערב דשנה ומלאת קלוריות. הלכנו לישון מוקדם והתפללנו למזג אוויר טוב.

שלב אחרון – יום הפסגה:

את היום הזה התחלנו מוקדם מאוד. השכמנו בשעה 02:00 לפנות בוקר. הרתחנו מים לתה חם והכנו ארוחת בוקר מוקדמת, והכול במטרה להאביס את גופינו בעודף קלוריות שבתורן יתורגמו לעוד ועוד אנרגיה זמינה. לקראת השעה 03:00 עזבנו את הבקתה. בחוץ שרר חושך מצרים והטמפרטורות היו הרבה מתחת לאפס. ההליכה הייתה איטית ומייגעת. הרעיון הכללי היה להגיע עם הזריחה לאזור "סלעי פסטוחוב", רעיון אותו פספסנו רק בקצת. התשישות של הימים האחרונים באה לידי ביטוי ביתר שאת וגופי החל לשדר אותות מצוקה. בעזרת חטיפי אנרגיה ושוקולד ובעזרת עידוד מחבריי שאבתי כוחות והמשכתי לטפס בכל כוחותיי. לאחר מספר שעות נוספות הגענו אל האוכף שבין הפסגה המזרחית לפסגה המערבית, בגובה של 5,400 מטרים. הרוח המשיכה להכות בנו ללא רחם גם שם. לפנינו עוד עלייה תלולה של 250 מטרים בטרם נגיע לפסגה. יותר משעתיים של טיפוס תלול במיוחד.

תשע שעות לאחר שיצאנו דרכו רגלינו בנקודה הגבוהה ביותר באירופה. היינו רק ארבעה מטפסים באותו בוקר מופלא. רוחות חזקות העיפו פתיתי שלג גדולים וקפואים, אותם הרגשנו כמו מחטים על פנינו. הקור צרב בכל פיסת עור חשופה, בעיקר בפנים. צילום או שניים, שהייה קצרה על הפסגה ולפנינו ירידה של  יותר מ - 3 שעות עד שנגיע בחזרה לבקתה. הנוף עוצר הנשימה היה כבר הרבה פחות חשוב. כל מה שרצינו היה להגיע בשלום אל הבקתה, אל ארוחת הצהריים החמה בחדר האוכל של הבקתה. לאחר 12 שעות מפרכות, ולאחר ארוחת צהריים ומנוחה קלה, ירדנו יחדיו ברכבלים בחזרה אל עמק הבקסאן, לכיוון בית המלון באזאו. ההנאה הגדולה ביותר בטיול זה היה הסיפוק של העפלה לפסגה הגבוהה ביותר באירופה בשילוב מציאת חברים לחיים, כאלה שאני ממשיך ופוגש פעם בשנה, כל פעם במקום מפתיע ואחר ברחבי העולם.